דילוג לתוכן הראשי
שלומי סינגר

איך להתאים תרגיל לקבוצה בלי לאבד את המטרה

איך להתאים תרגיל לקבוצה בזמן אמת: כלי עבודה למנחים, מורים ומטפלים לבחירת משימה לפי מטרה, משתתפים, אנרגיה וזמן, בלי לאבד את הלמידה המקצועית בכל מפגש מקצועי.

שלומי סינגר6 דקות קריאה

תרגיל מצוין יכול להיכשל בתוך דקות אם הוא לא מתאים למה שקורה בחדר. קבוצה שקטה מדי, משתתפים שמכירים זה את זה יותר מדי, מתח שלא קיבל מקום או פשוט עשר דקות פחות מהמתוכנן – כל אלה משנים את הבחירה הנכונה. השאלה איך להתאים תרגיל לקבוצה אינה שאלה של מאגר פעילויות. היא היכולת לקרוא את המפגש, להחזיק מטרה, ולבחור התאמה שתשרת את המשתתפים עכשיו.

מנחים, מורים, מאמנים ומטפלים עובדים לא פעם עם תכנון טוב, ואז פוגשים מציאות אחרת. זה אינו סימן שהתכנון נכשל. זו בדיוק עבודת ההנחיה: לדעת מתי לשמור על התרגיל המקורי, מתי לשנות את המבנה שלו, ומתי לוותר עליו לטובת מה שהקבוצה באמת צריכה.

מתחילים מהמטרה, לא מהתרגיל

לפני שבודקים אם פעילות מתאימה לקבוצה, כדאי לנסח במשפט אחד מה המשתתפים אמורים לעשות, להבין או לחוות בעקבותיה. לא "שיהיה שיתוף", אלא למשל: לזהות דפוס תקשורת בצוות; לתרגל הקשבה בלי תגובה מיידית; לעבד התנסות רגשית; או לאסוף ידע קיים לקראת למידה חדשה.

אותה פעילות יכולה לשרת מטרות שונות, אבל לא תמיד באותה איכות. סבב קצר בזוגות עשוי לעזור להיכרות, לבניית אמון או לעיבוד חומר מקצועי. ההבדל נמצא בשאלה שתבחרו, במשך הזמן, בהרכב הזוגות ובעיבוד שאחריו. כשהמטרה ברורה, אפשר לשנות את התרגיל בלי לאבד את הכיוון.

כדאי להבחין בין מטרת התוכן למטרת התהליך. מטרת התוכן עוסקת במה שנלמד. מטרת התהליך עוסקת באופן שבו הקבוצה תעבוד: יותר ביטחון, יותר השתתפות, יותר הקשבה או יכולת לשאת מחלוקת. לפעמים התרגיל שנראה "פחות מעניין" הוא המדויק יותר, משום שהוא תומך בתהליך שהקבוצה זקוקה לו כדי ללמוד.

איך להתאים תרגיל לקבוצה דרך ארבע בדיקות מהירות

לפני שמחלקים דפים או מסבירים הוראות, עצרו לדקה ובדקו ארבעה דברים: מי נמצא כאן, מה מצב האנרגיה, כמה ביטחון יש בקבוצה, ומה באמת אפשרי בזמן שנותר. זו בדיקה קצרה שמונעת בחירה אוטומטית.

מי המשתתפים ומה הם מביאים איתם

גיל, תפקיד מקצועי וניסיון קודם חשובים, אבל אינם כל התמונה. בדקו גם את מידת ההיכרות בין המשתתפים, את יחסי הכוח בחדר ואת רמת החשיפה שהמפגש מאפשר. קבוצה של מנהלים מאותו ארגון, למשל, עלולה להיות זהירה מאוד בתרגיל שמבקש משוב אישי. קבוצה של אנשי מקצוע ותיקים עלולה להתנגד לפעילות בסיסית מדי, לא מפני שהיא גרועה אלא מפני שלא הוסבר הערך שלה.

אין צורך לוותר מיד על תרגיל מאתגר. אפשר להוריד את רמת החשיפה: במקום לשתף סיפור אישי, עובדים על מקרה מקצועי; במקום לדבר במליאה, מתחילים בכתיבה אישית; במקום לבקש ביקורת על עמית, מנתחים דילמה כללית. ההתאמה אינה תמיד החלפה של פעילות. לעיתים היא שינוי של מרחק הבטיחות.

מה מצב האנרגיה בחדר

אנרגיה נמוכה אינה תמיד בעיה שצריך "להרים" בעזרת משחק. לעיתים היא סימן לעומס, לעיבוד שעדיין לא קרה או לחוסר בהירות. אם המשתתפים עייפים אחרי הרצאה ארוכה, משימה קצרה בעמידה או שיחה בזוגות יכולה לעזור. אם הם שקטים אחרי תוכן רגשי, פעילות תחרותית ומהירה עלולה לפספס את הרגע.

נסו לזהות אם הקבוצה זקוקה להנעה, להאטה או לארגון. הנעה מתאימה כשיש פסיביות ועייפות. האטה מתאימה כשיש הצפה, ויכוח או ריבוי גירויים. ארגון מתאים כשנאמרו הרבה דברים והקבוצה זקוקה למסגרת שתאסוף אותם. תרגיל טוב אינו רק כזה שמייצר תנועה, אלא כזה שיוצר את סוג התנועה הנכון.

כמה ביטחון יש להשתתף

קבוצה בתחילתה זקוקה להוראות בהירות, משימות תחומות וסיכון נמוך. בקבוצה כזו עדיף לרוב להתחיל בתשובה קצרה, בחירה בין אפשרויות או שיחה בזוגות, לפני שמזמינים דיון פתוח במליאה. בקבוצה מגובשת אפשר לאפשר יותר בחירה, מורכבות ומחלוקת.

חשוב לא לבלבל בין שקט לבין התנגדות. משתתפים עשויים להיות שקטים משום שהם חושבים, משום שהנושא חדש, משום שהם חוששים להיחשף או משום שההוראה לא הייתה ברורה. לפני שמחליפים פעילות, אפשר לשאול שאלה ממוקדת: "מה יאפשר לכם להיכנס למשימה?" לפעמים התשובה תהיה זמן לחשיבה, דוגמה, או הבהרה של מה עושים בפועל.

כמה זמן יש באמת

הזמן שיש ביומן אינו תמיד הזמן שיש לקבוצה. תרגיל של עשרים דקות כולל הסבר, מעבר בין חלקים, ביצוע, שיתוף ועיבוד. אם אין זמן לעיבוד, לעיתים עדיף לא לבצע אותו במתכונתו המלאה. המשתתפים יכולים ליהנות מהפעילות, אבל לא בהכרח להבין מה לקחת ממנה הלאה.

כאשר הזמן מתקצר, אל תנסו רק להאיץ. בחרו מה לקצר באופן מודע: מספר השיתופים, גודל הקבוצות, היקף המשימה או עומק התוצר. שמרו ככל האפשר על השלב שמחבר בין ההתנסות למטרה. שתי דקות של שאלה מדויקת בסיום יכולות להיות שוות יותר מעוד סבב דיווחים.

התאמות מעשיות בלי לבנות תרגיל חדש

מנחה לא חייב להחזיק עשרות פעילויות שונות. כדאי להכיר כמה מנופים שמאפשרים להתאים כמעט כל תרגיל למצבים משתנים. אפשר לשנות את גודל ההרכב – עבודה אישית, זוגות, שלישיות או מליאה. אפשר לשנות את אופן הביטוי – דיבור, כתיבה, מיון כרטיסיות, בחירה על ציר או עבודה על מקרה. אפשר גם לשנות את רמת החופש: שאלה פתוחה לקבוצה מנוסה, או הוראה מפורקת לשלבים לקבוצה שזקוקה ליותר החזקה.

לדוגמה, נניח שתכננתם דיון בקבוצות קטנות על דילמה מקצועית. אם המשתתפים עדיין לא מכירים, התחילו בשתי דקות של כתיבה אישית ואז עברו לזוגות לפני חלוקה לרביעיות. אם יש מתח בין המשתתפים, תנו לכל קבוצה מקרה כתוב במקום לבקש דוגמאות מהחיים. אם האנרגיה גבוהה מדי, בקשו מכל קבוצה להציג תובנה אחת בלבד. המטרה נשארת דומה, אך הדרך אליה מותאמת.

שינוי נוסף הוא רמת החשיפה. תרגיל שמבקש "ספרו על כישלון" יכול להפוך ל"זהו טעות נפוצה בתחום שלכם". תרגיל שבו כל משתתף מקבל משוב יכול להפוך לניתוח של דוגמה אנונימית. אין כאן ריכוך מיותר. יש התאמה אחראית בין העומק שהתרגיל מבקש לבין האמון שקיים בפועל.

ההנחיה שלפני התרגיל קובעת הרבה

לעיתים התרגיל מתאים, אבל הכניסה אליו אינה מספיקה. משתתפים צריכים להבין למה עושים אותו, מה מצופה מהם וכמה זמן עומד לרשותם. משפט קצר לפני הפעילות מעלה שיתוף פעולה: "המטרה שלנו עכשיו היא לזהות איפה נוצרים פערים בתקשורת. נעבוד בזוגות במשך שש דקות, בלי צורך לחשוף מקרה אישי. בסוף נאסוף שני דפוסים שחזרו אצלכם."

הסבר כזה נותן משמעות, גבולות וביטחון. הוא גם מאפשר למשתתפים להבין שהפעילות אינה קישוט בין שקופיות, אלא חלק מהלמידה. ככל שהמשימה דורשת יותר חשיפה או מורכבות, כך חשוב יותר להסביר את ההיגיון שלה.

בדקו גם שההוראה עצמה ניתנת לביצוע. במקום לומר "דברו על הנושא", הגדירו פעולה ברורה: בחרו דוגמה, זהו קושי, נסחו אפשרות תגובה, ובחרו תובנה אחת לשיתוף. לא תמיד צריך לפרט הכול, אך בקבוצות חדשות או במפגש צפוף, בהירות חוסכת זמן ומפחיתה מבוכה.

העיבוד הוא המקום שבו התרגיל הופך ללמידה

בלי עיבוד, תרגיל נשאר חוויה. כדי להפוך אותו לכלי מקצועי, שאלו שאלות שמקשרות בין מה שקרה לבין המטרה. אפשר לשאול: מה שמתם לב אליו? מה היה קל או מורכב? איזה דפוס עלה? מה מזה פוגש את העבודה שלכם? ומה תרצו לנסות אחרת בפעם הבאה?

אין צורך לשאול את כל השאלות. בחרו שאלה אחת או שתיים שמשרתות את מטרת המפגש. בקבוצה גדולה אפשר לבקש מכל זוג לנסח משפט אחד, לאסוף תשובות על לוח, ואז להצביע על המכנה המשותף. בקבוצה טיפולית או רגשית יותר, העיבוד עשוי לדרוש האטה ומתן מקום גם למה שלא נאמר.

שימו לב לא להכריח למידה מסוימת. מנחה יכול להציע פרשנות, אבל רצוי להשאיר מקום למשתתפים לזהות את הקשר בעצמם. במקום לומר "ראיתם שלא הקשבתם זה לזה", אפשר לשאול: "מה קרה לאיכות השיחה כשהייתם צריכים להגיב מהר?" השאלה מדויקת, אך אינה סוגרת את המשמעות מראש.

מתי לא להתאים אלא לעצור

יש מצבים שבהם התאמה קטנה אינה מספיקה. אם מתפתח עימות חריף, אם משתתף מוצף, אם ההוראות יצרו בלבול רחב או אם הקבוצה מביעה התנגדות עקבית, עצרו את התרגיל. תנו שם למה שקורה בלי להאשים: "אני רואה שהמשימה הזו לא מאפשרת לנו לעבוד כרגע בצורה בטוחה ומועילה. בואו נבדוק מה נדרש כדי להמשיך."

עצירה כזו אינה אובדן סמכות. להפך, היא מדגימה נוכחות מקצועית. לפעמים נכון לעבור לשיחה קצרה, לפעמים לכתיבה אישית, ולפעמים לשנות את סדר המפגש. ההחלטה תלויה במטרה, ברמת הסיכון ובאחריות שלכם כלפי הקבוצה.

כדאי לתעד אחרי כל מפגש מה עבד ומה דרש שינוי: לא רק איזה תרגיל הפעלתם, אלא עבור איזו קבוצה, באיזה שלב, ומה עשיתם כשהמציאות השתנתה. עם הזמן נבנה לא רק מאגר תרגילים, אלא שיקול דעת. ובמפגש הבא, כשהקבוצה תפתיע אתכם, יהיה לכם משהו חשוב יותר מתוכנית מושלמת: יכולת לבחור את הצעד הנכון עבורה.

למנחי קבוצות

רוצה לחשוב יחד על הקבוצה שלך?

אפשר ללמוד בקצב שלך בקורס הדיגיטלי, או לקבוע פגישת הדרכה אישית ולעבוד על מה שקורה אצלך בקבוצה.

לכל הפוסטים

6 דקות קריאה

איך לנהל קונפליקט בסדנה בלי לאבד את הקבוצה

איך לנהל קונפליקט בסדנה בלי להשתיק את המשתתפים: כלים מעשיים לזיהוי המתח, עצירת הסלמה והחזרת הקבוצה ללמידה בטוחה ומכבדת גם ברגעים מורכבים שמאיימים על הלמידה.